סודו הקדום של השעמום 

בס"ד

                                                                                                25/2/2020

שעמום – כמה זה חשוב לנו

שעמום, או כפי שאני משתעשעת וקוראת לה – שעה של מ(א)ום, רגע של כלום, כל כך חשובה לנו, הרבה מכפי שאנו מבינים.

כילדה אהבתי לשכב על הדשא ולבהות בעננים המשייטים בשמיים, ולדמיין... לדמיין צורות של חיות שראיתי שם, לדמיין עולם אחר, לדמיין את עצמי כעליסה בארץ הפלאות, או שלגיה או סינדרלה או כיפה אדומה ומייצרת לעצמי כל פעם סופים אחרים לסיפור.. שרתי לי בלב או בקול שירים, הייתי מסוקרנת מכל הגילויים הללו ומבלי לדעת הייתי מחוברת כל כולי לטבע שמסביבי, לציפורים, לקולות, למראות ולריחות ולרגע הזה הקסום, וייצרתי לעצמי עולם של שלווה פנימית.

נכון תשמחו לראות את ילדיכם כך כיום, ולא שקועים במסכים? אך האם אנו, כמבוגרים, מאפשרים לעצמנו לעשות זאת בעצמנו?

בעולם רועש וסואן שמשדר לנו כל הזמן כי רק אם נעשה.. נקנה.. ניסע.. נבלה... נגשים את הפוטנציאל שלנו.. נקנה עוד בית ועוד אוטו ורק אז נהיה "מאושרים" (אותה מילה אמורפית שאיש מאיתנו לא באמת פיצח אותה, אך כולנו רודפים אחריה) אנו מבלי משים נסחפים אחרי הזרם ושוקעים באותו מירוץ, רק בשביל בערב להתרסק על הספה גמורים מעייפות, מותשים בגוף ובנפש, בלי כח לעצמנו, לילדינו, לבני זוגנו. במקרה הטוב נלך לקורס יוגה או לטיפול על מנת להבין מה השתבש בחיינו, ובמקרה הרע פשוט נמשיך כך עד ש...

לרגעים הקסומים האלו של ילדותי, בהם היה זה כה מבורך להיות בשעה של מאום, אני חוזרת היום במודעות מלאה מדוע זה כה חשוב לי לפנות לה זמן. זה יכול להיות ברגעים של תפילה, ברכות של הכרת הטוב, תרגול מיינדפולנס או סוגים שונים של מדיטציות שמאפשרים לי לחזור לרגע הזה, שמאפשר לי להתנתק מהמולת המציאות, מזרם התודעה הבלתי פוסק שאינו נותן מנוח, מהודעות הוואטס אפ והטלפונים והנסיון הבלתי נלאה לעמוד בקצב המטורף של החיים אשר מביא אולי עוד מעט כסף לחשבון הבנק אך אוברדרפט ענק לגוף ולנפש, ולעיתים גם לזוגיות שלנו ולעולם ההורות.

המיינד שלנו, אותו קורטקס ענק ועצום שמאפשר לנו לחשוב, יכול לחולל נפלאות ולאפשר לנו להמציא המצאות חדשות ולהמשיך להתפתח ולפתח את העולם, אך גם יכול לגרום לתודעה שלנו לנוד ולנוע כמו אריה שהשתחרר הרגע מהכלוב ומצייר לנו את המציאות באופן מאיים, מייאש או מדכדך. והשאלה הגדולה היא: מי שולט במי? האם אנחנו שולטים במחשבות שלנו, או הן בנו? ואם אנו מאפשרים לתודעה שלנו לסחוף אותנו לאן שהיא בוחרת, ייתכן ונמצא עצמנו במלכודות של פחדים, חרדות, תלות מודעת או לא מודעת בכל מה שנדמה לנו שיכול לעשות אותנו מעט יותר בטוחים או שלווים או שמחים. ומה אז? נמשיך לברוח מעצמנו לעשייה בלתי פוסקת? נאשים ונבקר את העולם או את האנשים סביבנו בכך שאיננו מאושרים? נחיה באשליות של "לו רק" למיניהן כאופציה לכך שחיינו יכולים להראות אחרת?

היכולת שלנו להתנתק לפרקי זמן קצרים מאותה תודעה קיומית מתעתעת, לעשות ZOOM OUT על עצמנו, על המציאות שאנו, ורק אנו, יוצרים וחיים אותה ומשחזרים אותה עם דפוסים ואמונות שסיגלנו לעצמנו, התובנות שמגיעות מאותה פרספקטיבה שונה לחלוטין, היכולת להסתקרן וללמוד שאפשר גם אחרת, תלויה באותם רגעי חסד של "שעמום", רגע שבו אנו עוצרים את זרם התודעה הבלתי פוסק, ומתחברים לשקט, לפעולות הנשימה ופעימות לבנו הכאילו מובנות מאליהן, יכולים להתחבר לגוף שלנו מחדש, לנפש ולרוח מהן קל לנו כל כך להתנתק ולברוח אל עולם החומר.

אותו שעמום שמקבל קונוטציה שלילית כל כך בעולם המערבי, והיפוכו אמור היה להפוך אותנו עשירים ומאושרים, חוזר אלינו כיום מהמזרח בתורות ושיטות שאמורות להחזיר אותנו לכאן ולעכשיו, לרגע הזה שבו יש עולם ומלואו דווקא מתוך ה"כלום", הואקום שנוצר, ממש כמו לפני בריאת העולם. משהו בתוכנו צריך להתרוקן על מנת שנוכל לעשות אתחול מחדש של דפוסים שמביאים אותנו לקצה המסוכן של חוויות הייאוש, המתח, החרדה והמותשות של מירוץ החיים.

הורים יכולים לפחד מה"משעמם לי" שאומרים ילדיהם, ולמצוא להם ישר פתרונות אינסטנט כגון צפייה במסכים או להפוך לשר התרבות והשעשועים שלהם, או לאתגר אותם להסתקרן ולמצוא בעצמם את אותם דברים שיעשירו את עולם הדמיון והיצירתיות שלהם, את היכולות, הכישורים והאינטליגנציות בהן הן ניחנו, בין אם זה לבד או עם אחיהם וחברים. אנחנו נעזור להם לא לפחד מהלבד, מהעצמאות, מהיכולת שלהם למלא את חייהם מתוך עצמם, מבלי תלות בגורמים חיצוניים, להכיר את אישיותם הייחודית ולטפח אותה מבלי לבטל עצמם או לרצות או "להיות כמו כולם".

אך מה עם אותם הורים שמפחדים בעצמם מאותם רגעים של נוכחות שקטה וקשובה לעצמם, בין אם זה הפחד לפגוש את רגשותיהם או החשש לפרוש ממרוץ ה- DOING אל הווית ה- BEING הלא מוכרת להם, אותה מודעות פנימית עמוקה שמאפשרת לנו לפגוש את כל ה- ESCAPE ROOMS שבנינו לנו במהלך חיינו, את האמונות שפיתחנו, הדפוסים שאימצנו, את הסיפורים שסיפרנו לעצמנו כל החיים על עצמנו ועל החיים והמשכנו להאמין בהם ולהחיות אותם? אם לא נדע מה אותו עולם חדש מאפשר לנו, אילו אפשרויות חדשות הוא מזמן לנו - טובות, נכונות ובריאות יותר לחיינו, ללא ספק נתקשה להנחיל זאת לילדינו.

חברה טובה אמרה לי פעם שלא אעז לאחל לה "שלווה" בברכת יום ההולדת שאני מברכת אותה..

מטופל ביקש ממני שרק לא אבקש ממנו להשתעמם לרגע אחרת הוא ישתגע...

ועם מטופלת אחרת שפחדה כל כך מלפגוש את עולמה הפנימי, ולימדה עצמה כל חייה לברוח בכל מובן ואמצעי אפשרי, הייתי צריכה בהרבה חמלה והכלה לעבור איתה את כל מחסומי ההגנות שבנתה, ולהכיר אט אט, תוך הקשבה פנימית מודעת, כיצד, בדינמיקה הפנימית שבנתה, היא הורסת את חייה לצד האימפריה הכלכלית שהקימה, רגע לפני שהמחשבות האובססיביות, החרדות והמתח הבלתי פוסק בו היא חייתה איימו להכריע אותה ואת כל משפחתה. היא למדה "להשתעמם" לכמה דקות מדי יום, לצלול לעולם שיש בו שקט ושלווה, ולהיות נוכחת ברגע ללא כל עשייה ומאמץ, עבור עצמה, בן זוגה וילדיה.

אסיים בדברי קהלת שמלמד אותנו את סוד האיזון בחיים, ושלכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: ...את לפרוץ ועת לבנות; עת לבקש ועת לאבד; עת לשמור ועת להשליך... ואני אוסיף במילותי: עת להיות בתנופת עשייה ועת לחשות, להרפות ולהשתאמם (הטעות במכוון), להיום במאום, ברגע הנתון, בחיבור לרגע הזה, לגוף, לנפש, להקשבה, לשלווה הפנימית, להסתקרנות של מה שעוד לא נולד מתוכנו כשהיינו בדהרת החיים, ליכולתנו בכל רגע נתון ליצור לעצמנו את המציאות שנכונה לנו ולזולתנו ברוגע ובשקט. ללא שיפוטיות וביקורת. ללא מתח וחרדות. ללא הפחדים של מה יקרה לו נרפה לרגע ממרוץ החיים.

אל אותה ילדה חולמנית ומלאת דמיון, סקרנות ויצירתיות שהייתי, אני יודעת היום לשוב גם בתוך הווית המבוגרים שבה אני חיה, בשגרת הקליניקה וחיי המשפחה, ולייצר לעצמי ולסובבי חיים שפויים הרבה יותר ורגועים, ובעיקר ללמד עצמי כל פעם מחדש את סודו המרפא של השעמום.